MAGAZINE ARTICLES

"פה ושם בארץ ישראל"

תערוכה זו נולדה מתוך האוסף העשיר של גלריה שטרן . נושא התערוכה נותן ביטוי, מחד, למורשת הקלאסית של הגלריה במשך 30 שנות קיומה ומאידך, היא פותחת חלון לאמנות ישראלית חדשה.

שילוב זה מסמן את הכיוון החדש של הגלריה.

נושא התערוכה – "פה ושם בארץ ישראל" – מבטא התייחסות אינטימית למקום בתוך מקום. הבחירה דווקא בנושא זה מתוך המגוון הגדול של אוסף הגלריה נובעת מהעניין האישי שלי בתהליכים ובהקשרים שהשפיעו על תיאורי ארץ ישראל במהלך ההיסטוריה.

ההיסטוריה של האמנות בארץ ישראל רצופה ניגודים: בין האתני לאוניברסלי, בין המופשט לפיגורטיבי , בין המושגי לציורי, דרך ההשפעות הצרפתיות, הגרמניות והאמריקאיות . העיסוק בנוף המקומי ליווה את כל הזרמים – גם כנושא וגם כהשראה. המעורבות בנוף נתמכת בשאיפה הבסיסית של האדם הישראלי להשתייך למקום.

"ארץ ישראל", כמכלול, הוא מושג טעון עם הקשרים עמוקים של ערכים ואידיאולוגיות משתנות.

מצד אחד, היא משהו אוניברסלי, קדוש, נשגב, ומאידך, היא הבית. המקום בו נולדנו או המקום בו בחרנו לחיות עם כל המשא האישי והקולקטיבי של זהות מורכבת, המייחד אותנו כעם.

"פה ושם" מבטא התחברות פרטית של צייר המבטא בעזרת מכחולו את נקודות המגע האישיות שלו בתוך המכלול. לביטוי זה צורות רבות ופנים שונות ואין כוונה להציג בתערוכה זו את כולן. הדגש הוא על הפן הציורי והאישי.

ניתן לחלק את התערוכה לשלוש קבוצות: ציורים שנעשו על ידי מבקרים – בעיקר במאה ה- 19.

ציוריהם של ציירי ארץ ישראל, שבאו כמהגרים, והפכו עם השנים לנכסי צאן ברזל באמנות הישראלית וכן, יצירות של אמנים חדשים העוסקים בנוף תוך ניהול דיאלוג עם ההיסטוריה של הציור והמורשת של התרבות הישראלית.

עבור המבקרים שהגיעו לכאן במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה ארץ הקודש בבחינת הגשמת חלום. היא סמלה עבורם את קסם המזרח, שהיה חלק בלתי נפרד מהתרבות האירופאית באותה תקופה. המזרח הבתולי והראשוני, הנשגב, הרומנטיקה של סיפורי "אלף לילה ולילה". בבואם, הנציחו את המראות – הנופים והאתרים והדמויות החיות בה. הם ציירו אותה בהתאם למסורות הציור של תרבותם. חלקם , תוך תיאורים ארכיטקטוניים וחלקם, תוך אידיאליזציה ברורה של המראות. ציוריהם התאפיינו באווירה של קדושה. הם הציגו את המסורת הרומנטית – את הנשגב, את התגמדות האדם מול הטבע. נקודת מבטם דומה למבטו של תייר ה"מצלם" במכחולו. ציירים אלה באו מרחוק וציירו מרחוק – לא מתקרבים לנושא המרכזי אלא מביטים עליו מלמעלה. ניקח לדוגמא את הנרי אנדרו הרפר, צייר אנגלי, שפעל בארץ במסגרת "קרן החקר הבריטית". עניינו העיקרי במזרח היה בזיקה לדמויות ולאירועים מקראיים. רבים מציוריו שמשו איורים לספרי מסע שפרסם. הנודעים בהם: "מסע צייר בארצות המקרא" ו "מסעות בארץ ישראל. גוסטב באורנפיינד, צייר גרמני שהיה גם ארכיטקט, הגיע לראשונה לארץ בשנת 1880. לאחר מספר ביקורים נוספים, בחר להשתקע עם משפחתו בירושלים בשנת 1898. ציוריו נחלקים לשני סוגים – תיאורים ארכיטקטונים מדויקים של מבנים וסמטאות וציורים חופשיים יותר של התרשמות עם שימוש בצבעוניות רומנטית.

האמנים שהגיעו לארץ מאירופה בעשורים הראשונים של המאה ה- 20 נסחפו בהתלהבות של בניית הארץ. הציור עבורם היה דרך להתחבר ולפתח שייכות למקום . הם שמעו על ארץ ישראל מהשליחים ששהו באירופה ומקרובי משפחה ופתחו כמיהה וגעגוע לארץ שתארו בדמיונם, לארץ שתגאל אותם מהקדרות של אירופה. כאן נתקלו בארץ בתולית. ראובן רובין, שהגיע לארץ מרומניה, דיבר על תחושה של לידה מחדש. "אני מרגיש שהחיים והטבע הם שלי. נעלמו העננים האפורים של אירופה. הכל זורח כאן בשמש, באור בהיר. שאיפתי היא לחבר את קצות החוט שההיסטוריה ניתקה". משה קסטל, שנולד בירושלים, היה כה מחובר לשורשי משפחתו בחברון ובירושלים- שהמשיך לצייר אותם גם בפאריז, לשם נסע בסוף שנות ה- 20, ונשאר במשך 14 שנה. ציוריו מאופיינים בתיאור נאיבי של הארץ על יושביה – הישראלים והערבים כאחד.

אין כוונה לסקור כאן את כל האמנים המשתתפים בתערוכה. אלא רק לתת דוגמאות להשפעה החזקה של תבנית הארץ על צייריה.

האמנים החדשים המשתתפים בתערוכה מנהלים דיאלוג עם ההיסטוריה של ציורי ארץ ישראל. רון גנג מצייר מתוך גישה אקדמיסטית. הוא מצייר בטבע ומתחבר לארץ דרך הנופים הקרובים ללבו בצפון הנגב. ורדה סנד מציירת נופים דמיוניים השאובים מתוך נופי העמק של ילדותה ומתחברת דרך נופים ריקים ונקיים ליופי הפשוט והשלו אליו היא מתגעגעת.

חנה נוה ואלי שבדרון יוצרים איקונות על ידי שימוש בסמלים של ארץ ישראל הישנה והטובה. אצל חנה נוה ישנו בית קטן וברושים המסמלים את התום האבוד. אצל אלי שבדרון, הגמל והדקלים מזכירים את סגנון ציורי בצלאל ואת הגעגוע לפשטות ולראשונית.

הרבגוניות בציורים אלה, יוצרת פסיפס עשיר ומלא עניין של הקשר האינטימי בין האמנות לארץ ישראל.

דבי לוזיה

אוצרת התערוכה